המסע לפולין
- אבי קנטי
- May 29, 2017
- 16 min read
זמן רב אני רוצה להגיע לפולין ולסייר בין האתרים המרכזיים של השואה.
בכל טיול באירופה, אם היה אתר שואה על הדרך או על יד, היינו נכנסים.
בציכיה היינו בטרזינשטאט, הגטו לדוגמא שבאמצעותו הנאצים הראו לעולם כי מצבם של היהודים הוא לא רע. באוסטריה היינו במאוטהאוזן, מחנה עבודה בכפייה שהעבידו את האסירים עד מוות. בברלין ביקרנו בווילה ואנזה, שם התכנסה הוועידה שהחליטה על הפתרון הסופי.
אבל, זה היה על קצה המזלג. רציתי להיות ב-Hardcore, בפולין!
לפני 5 שנים לערך, הילדים שלנו יצאו מטעם בית הספר למסע לפולין. הם חזרו עם רשמים עמוקים ועם משפטים כמו "כל יהודי צריך לעשות את המסע הזה" ו"עד שלא נמצאים שם, לא מבינים את גודל האסון".
מבחינתי, השאלה לא הייתה "אם" אלא "מתי". ואם "מתי" אז "איך?".
שתי ברירות היו לנו: טיול מאורגן או טיול עצמאי. לאחר בירורים קצרים ובהתאם לאופי שלנו, ההחלטה הייתה על טיול עצמאי.
הפור נפל בחלון זמן של שבוע (17/5-24/5/2017) שבו גם היינו פנויים, גם היתה טיסה זולה (תל-אביב - קטוביץ באמצעות Wizz Air), גם מחוץ לזמן העומס בתיירות וגם בתקופה של מזג האוויר טוב.
היה לנו פרק זמן של שבועיים מרגע רכישת כרטיסי הטיסה ועד לטיסה עצמה. שבועיים אלו הוקדשו באינטנסיביות על בניית המסלול והרחבת הידע האישי על התקופה, המלחמה והשואה. חרשנו אין ספור סרטוני יוטיוב, מאמרים, כתבות ועדויות. רצינו לבוא מוכנים כדי שנוכל להרגיש ולא רק להסתכל.
המסלול
הערה למסלול שבתמונה: המסלול המקורי כלל גם את יער הילדים בזבילטובסקה גורא אבל זה ירד מהפרק עקב אילוצי זמן.
המסלול הוא בן 7 ימים. מסלול מעגלי שבו עוברים מאתר לאתר וחוזרים בסופו של המסלול אל נקודת המוצא. נקודת ההתחלה והסיום היתה שדה"ת של קאטוביץ, שם נחתנו.
כמובן שניתן להתחיל ולסיים את המסלול בכל נקודה לאורך הציר. הכל תלוי באיזה שדה תעופה נחתתם.
המסלול שנקבע הוא:
שדה התעופה קאטוביץ -> לודז' -> וורשה -> טרבלינקה -> טיקוצ'ין -> יער לופוחובה -> לובלין -> מיידנק -> אושוויץ-בירקנאו -> קראקוב -> שדה התעופה קאטוביץ.
את הרכב אספנו משדה התעופה בקטוביץ. כיוון שנחתנו אחר חצות, הזמנתי מראש מלון סמוך לשדה התעופה ובנוסף, מלון בוורשה ל-2 הלילות הבאים. את שאר המלונות הזמנו "מעכשיו לעכשיו" כשהיינו בדרך.
המסלול נערך באמצעות Google My Maps ובו, בשכבות, המסלול המלא ומסלולים בתוך הערים.
המפה מתארת את המסלול הכללי ובשכבות נוספות של המפה, מסלולים בתוך הערים עצמם.(לחץ על הצלמית משמאל למילה "פולין" כדי לפתוח את רשימת השכבות)
אורך המסלול הוא כ-1600 ק"מ. המסלול קשה ודורש נהיגה של שעות רצופות. במסלול 3 ימים ברצף של נהיגה ארוכה בת 300-400 ק"מ בכל יום.
קראנו לזה "מסע" ולא "טיול". לא רצינו לחטוא למטרה שלשמה יצאנו - מסע בעקבות השואה. אין זה אומר שלא הקדשנו זמן לטיולים ולפאן אבל אלו היו בעדיפות שניה מבחינת הזמן והמסלול. ברוב המסע לנו בערים גדולות. בערבים היינו יוצאים למסעדות טובות או לפאבים נחמדים עם אלכוהול משובח וממש לפני הטיסה הבייתה, נכנסנו, רחמנא לצלן, לקניון גדול לקניות אבל המסע הוא ארוך והאתרים רבים וקשים וכמעט אין זמן לטייל לשם הטיול.
האתרים במסע, בחלקם מוזיאונים וסטרילים אבל רובם הם אתרי Hardcore שבהם קיווינו להרגיש את הכאב.
תאור המסע יכלול את המקומות שבהם ביקרנו, תיאור קצר שלהם וההתרשמות שלנו. ההתרשמות שלנו היא כמובן סוביקטיבית. כל אחד יחווה ויחוש שונה בכל אתר. ההמלצה שלי היא לקרוא ולראות עדויות של ניצולים שמתארים את חיי היומיום בתוך הגטאות והמחנות. זה נותן נקודת מבט אנושית ולא רק היסטורית.
צירפתי לינקים להרחבת הידע בכל מיני מקומות אבל אלו רק נקודות פתיחה לקראת ההכנה למסע.
זהו! יוצאים לדרך.
נחתנו בקאטוביץ בשעת לילה מאוחרת ולכן לנו במלון סמוך לשדה התעופה. משם, למחרת בבוקר, נסענו ליעד הראשון - לודז'.
על לודז', כמו על כל מקום שבו ביקרנו במהלך המסע, קראתי המון. מה שמשך את תשומת לבי בסיפורה של לודז' היתה אישיותו השנויה במחלוקת של ראש היודנראט בגטו לודז' מרדכי חיים רומקובסקי. איש שבדיעבד קל לשפוט אותו לחומרה ולהאשימו בשיתוף פעולה עם הנאצים, אך כדאי לנסות ולהתבונן באיש מנקודת הזמן והמצב שבו הוא חי. אך כפסע (או יותר נכון כמה חודשים בודדים) קיים בין היותו מציל היהודים הגדול ביותר בתקופת המלחמה ובין הגדרתו כמשתף פעולה. כדאי גם לקרוא את נאומו,"תנו לי את ילדכם", שנאם בפני תושבי הגטו. השערות עומדות כשמדמיינים את הסיטואציה.
בסופו של דבר, רומקובסקי, כמו שאר היהודים האחרונים מגטו לודז', הושמדו באושוויץ.
כאן תמצאו עבודת מחקר מקיפה על האיש.
מסלול הטיול בלודז' התחיל ב ראדגאסט ברחוב Stalowa.
Radegast הייתה תחנת הרכבת שדרכה הובאו יהודים מכל רחבי אירופה לגטו ומשם נשלחו יהודים למחנות ההשמדה בפולין.
ההנצחה כאן אינה רק אנדרטה. זהו אתר יחסית גדול שמורכב ממבנה התחנה שבתוכו מוזיאון קטן, רציף התחנה, קרונות רכבת ומנהרה ארוכה ובתוכה מונצחים שמות המגורשים וכמה מחפציהם. בסוף המנהרה, בניין עם ארובה גבוהה ובתוכו חקוקים שמות המקומות שמשם הגיעו יהודים לגטו.
האתר מרשים מאוד, גדול והעיצוב המקורי מדגיש את ההשקעה הרבה שנעשתה בו. זהו האתר הראשון במסע ולכן היה צפוי שהוא יתן מכה בבטן אבל...לא ממש, לפחות לא מבחינתי.
המשכנו במטרה לבקר בבית הקברות היהודי הגדול אבל, משום מה לא מצאנו את הכניסה. יתכן ולא התאמצנו מספיק כי הגענו בשעות הצהרים ללודז' והיה לנו מסלול ארוך לעשות שבסופו נסיעה לוורשה.
מבית הקברות המשכנו לסיבוב קצר באנדרטה שבפארק הניצולים (רח' Oblegorska). או בשמה האחר "פארק חסידי אומות העולם". אתר מרשים והפארק סביבו גדול ויפה.
משם נסענו לאנדרטת "הלב השבור" (Księdza Stanisława Staszica 23) לזכרם של הילדים הפולנים שהיו אסירים במחנה הריכוז בלודז'. גם האנדרטה הזו נמצאת בתוך פארק יפה שנקרא פארק הילדים.
ובחזרה לחיים רומקובסקי. האיש היה לי בראש כל הזמן. נסענו לכיכר שבה הוא נשא את נאום השבר (רח' Zachodnia 31). זהו אינו אתר היסטורי ואין שם כלום שמזכיר את הטרגדיה האיומה. במקום יש מוסך וגדר שחוסמת את האיזור כולו. בכל זאת, בשבילנו זו היתה מחווה לאנשי הגטו האומללים.
משם נסענו למרכז לודז'. לרחוב הראשי שהוא גם מדרחוב ונקרא רח' Piotrkowska. הבית במספר 78 היה ביתו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין והיום ניצב מולו פסל של רובינשטיין מנגן בפסנתר.
לאחר ארוחה קלה והצטיידות במים וחטיפים, שמנו את פעמינו לוורשה.
על וורשה, העיר וההיסטוריה, קצרה היריעה מלכתוב. העיר שנכבשה ונהרסה כליל כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, הלב הפועם של יהדות פולין וסמל להתנגדות היהודית בתקופת השואה.
למחרת בבוקר התחלנו את המסלול (הקצר) בוורשה באנדרטת המרד, או כפי שהיא נקראת גם "אנדרטת רפופורט". אנדרטה זו נחשפה בטקס רב רושם בשנת 1948. האנדרטה עצומה ומלאת הוד. קשה להישאר אדישים אליה, ביחוד אחרי שצופים בטקס המרשים לחניכתה. לידה נמצא המוזיאון לתולדות יהודי פולין. המוזיאון חדש, גדול ועתיר במוצגי מולטימדיה. המבקר עובר לאורך ההיסטוריה בת 1000 שנים של יהדות פולין, מתקופת ה"שטייטל" ועד לקיצה של הקהילה במלחמת העולם ה-2. מומלץ מאוד למרות שיתכן ותצטרכו לעמוד בתור ארוך לכניסה.
מהאנדרטה, המשכנו צפונה, על רחוב זמנהוף, אל "מסלול הגבורה". הרחוב משני צידיו נטוע באבני זיכרון לזכרם של גיבורי הגטו. בין אבני הזיכרון, שמו של מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד, וגם שמו של פאוול פרנקל. רובנו לא מכירים שם זה ולי לא זכור שלמדנו עליו אבל, יש כאן סיפור מעניין: במרד בגטו השתתפו שתי מחתרות, מחתרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בראשות אנילביץ' ומחתרת האצ"י (אירגון צבאי יהודי) בראשות פרנקל. לשתי המחתרות הייתה מטרה משותפת אך אידיאולגיה פוליטית שונה. אי"ל הוקם בידי הסוציאליסטים ואצ"י הוקם בידי הרביזיוניסטים.
אז למה כולם מכירים את אנילביץ' ומעטים מכירים את פרנקל? השלטון בארץ בקום המדינה היה בידי מפא"י הסוציאליסטית בראשות בן גוריון. שנואי נפשם היו הריביזיונסטים ובראשם מנחם בגין ז"ל. הסוציאליסטים דאגו להאדיר את גיבוריהם ודאגו להסתיר את גבורתם של הרביזיוניסטים. למתענינים, מומלץ לקרוא כאן.
כ-200 מ' מאנדרטת המרד, קצת אחרי שרחוב זמנהוף נפגש עם רחוב Mila ורחוב Dubois, בצד שמאל ישנו שביל שמוביל לאנדרטה לזכרם של מורדי הגטו שהעדיפו להתאבד בבונקר הראשי שהיה ברחוב Mila 18.
המשכנו על רחוב הראשי עוד כ-150 מ' צפונה עד למפגש עם רחוב Stawki.
פנינו שמאלה לרחוב ואחרי הליכה קצרה מצד שמאל ניצב בניין הגסטפו. על הבניין, אבן חקוקה המתארת את תפקידו של הבניין במלחמה. ממול לבניין הגסטפו נמצא בית החולים של הגטו ובהמשך לבית החולים, אנדרטת כיכר השילוחים (ה"אומשלגפלאץ"), המקום שבו רוכזו היהודים המיועדים למשלוח. בניין הגסטפו נמצא במרחק ראיה קצר ואיפשר לגסטפו לשלוט מהבניין על הנעשה בכיכר.
האנדרטה, צנועה יחסית ודי "קרה". גם מיקום האנדרטה בצמוד לרחוב ראשי וסואן לא אפשרו לי להתחבר אל המקום כפי שרציתי.
משם המשכנו לבית הקברות היהודי אך, כיוון שיעל סבלה מכאבים קשים ברגל ולא נמצא מקום חניה קרוב, ויתרנו והמשכנו לבית היתומים של יאנוש קורצ'ק ( Jaktorowska 16). הבניין חי וקיים ומתפקד גם היום כבית יתומים. בחצר החזיתית מוצבת אנדרטה לזכרו של קורצ'ק.
מכאן, המשכנו לכיוון העיר העתיקה של וורשה לטיול רגלי קצר.
בערב אכלנו במסעדה ממש קרובה לדירה שבה גרנו שהתגלתה כפנינה אמיתית. היא נמצאת ברחוב Burakowska 5-7 בתוך מתחם תעשייתי לשעבר ששופץ והפך היפסטרי. חנויות מעוצבות ויקרות, בוטיק גבינות והמסעדה שהיא בעצם חנות יין שמגישה את היינות שלה במסעדה. אוכל מצויין ואווירה יוצאת מן הכלל.
למחרת, התחלנו את הנסיעה לצפון מזרח פולין כשהיעדים הם טרבלינקה, הכפר טיקוצ'ין ויער לופוחובה. המטרה בסוף היום להגיע ללובלין.
טרבלינקה - המקום הכי מרושע עלי אדמות. מחנה קטן, 400X600 מטר, אבל כל מטר מרובע ממנו ספוג בדם ורוע מפלצתי. הוא היה השני לתואר "בית המטבחיים הגדול ביותר", אחרי אושוויץ. אבל, בניגוד לשאר המחנות, טרבלינקה היה מחנה השמדה. נקודה. לא מחנה עם עבודות כפייה עד מוות, לא מחנה אסירים. השמדה וזהו! מי שהגיע לכאן, מסר את נשמתו לבורא תוך 4 שעות. פחות מאלפית האחוז, מתוך 900,000 היהודים שהובלו לכאן, נשארו בחיים שבועות בודדים והועסקו כעובדי כפיה בתעשיית המוות. בודדים עוד יותר ניצלו מהמחנה האיום הזה.
דרכי הרמייה שהנאצים השתמשו, כאן ובמחנות השמדה אחרים, להסתיר מפני היהודים את העתיד הקצר שמצפה להם , מצמררים. החל מהבקשה לזכור את מספר הוו עליו תלו את הבגדים כדי שיוכלו לאסוף אותם אחרי ה"מקלחת" וכלה ב"מרפאה" - הלאזארט, עם דגל הצלב האדום שמתנוסס בחזיתו. לשם נשלחו החולים כדי לקבל טיפול מסור שכלל יריה בראש, זאת על מנת שלא יעקבו את הצעדה ממגרש המסדרים דרך שביל ה"הימלשטראסה" - הדרך לגן עדן - אל תאי הגזים.
הנאצים דאגו להרוס את המחנה ו"ליישר" את השטח לפני שנסוגו מפני הצבא האדום. מהמחנה לא נשאר זכר. קרחת יער מוריקה ומוקפת ביער רומנטי. אלא שהאדמה זוכרת!
באתר ישנה הרמפה ואדני רכבת מאבן שמציינים את תוואי המסילה שהגיע למחנה, ויש את האנדרטה העצומה שממוקמת במקום בו היו תאי הגזים וסביבה ים אבנים שמציינות מקומות יישוב שמשם הגיעו הנרצחים למחנה.
לרגלי האנדרטה נישברתי. הרגלים בקושי נשארו לעמוד.
איני אדם דתי. רחוק מזה. אני מגדיר את עצמי כחילוני מוחלט שבז לאלו שלוקחים את המונופול על הדת ומקטינים אותה לכדי מעות של כסף. בכל זאת, רצינו לעשות משהו שאולי הייתה משאלתו האחרונה של מישהו מבין הנרצחים במקום. קראתי "קדיש" בכל חנוק (כך נהגתי בכל מקום שבו נרצחו ונקברו יהודים), יעל הקריאה את השיר של וולדיסלב שלנגל "התחנה הקטנה טרבלינקה", סידרנו את דגל ישראל שהיה מונח על האדמה ויצאנו מחובקים מן האתר אל החניון.
על חייהם של עובדי הכפייה בטרבלינקה ממולץ לשמוע את עדותם של אליהו רוזנברג ושל שמואל ווינברג וקלמן טייגמן.
ליד החניה ישנו מוזיאון קטן ובו דגם המחנה.
מציאת האתר אינה פשוטה. הוא אינו נמצא בכפר טרבלינקה אלא בערך 1.5-2 ק"מ ממנו. ישנם שלטים שמכוונים אליו אבל הם קטנים ומוצבים על כביש שהמהירות בו יחסית גבוהה ולכן צריך ממש לשים לב כדי לזהות את השילוט.
מטרבלינקה נסענו לטיקוצ'ין
בחרנו את טיקוצ'ין ויער לופוחובה כיעד אחרי ששמענו על המקום מהילדים שלנו שביקרו שם והתרשמו עמוקות.
עד מלחמת העולם ה-2, הייתה טיקוצ'ין עיירה יהודית משגשגת ופורחת. הצרות החלו כאשר מזרח פולין נמסרה לשלטון הסובייטים בהסכם בין היטלר לסטאלין. הנאצים השתלטו מחדש על מזרח פולין ודחקו את הצבא האדום. בהגיעם לכפר טיקוצ'ין הם כינסו את כל יהודי העיירה בכיכר העיר ומשם הצעידו אותם מרחק של 15 ק"מ אל יער לופוחובה. שם, בבורות שהוכנו מראש ירו בהם למוות וכיסו את הבורות.
בית הכנסת בטיקוצ'ין והמתחם סביבו מרשימים מבחוץ. לצערנו, עקב אילוצי מסלול, הגענו לבית הכנסת בשבת ולכן היה סגור. ברחבה שלפני בית הכנסת הוצג מייצג המציג את ראשי הקהילה שהושמדה ואת פריחתה של הקהילה לפני המלחמה. הכפר יפה עם בתים ציוריים ודי מרשימים ביחס לכפרים אחרים בפולין שעברנו דרכם.
כיוון שבית הכנסת היה סגור המשכנו לקברי האחים בבורות הירי ביער לופוחובה.
אל מעבה יער לופוחובה הובלו יהודי טיקוצ'ין להשמדה. מול בורות הירי שהוכנו מראש, הועמדו מעל 2000 יהודים, נורו למוות וניקברו בקבר אחים.
המקום מעורר חלחלה. המון נרות, פרחים, לוחות חרוטים שהציבו משפחות הנירצחים, סרטים של משלחות מהארץ ומצבות, או יותר נכון, אנדרטאות של אנשים פרטיים שהקימו אותן לזכר יקיריהם שנרצחו במקום הזה. קשה לעמוד שם ועוד יותר קשה להסתכל על יער האורנים הצפוף שמהווה אנטיתזה למה שהתחולל כאן לפני מעל 70 שנה.
שני הילדים שלנו שביקרו באתר במסגרת המסע שקיימו עם בית הספר הצביעו על המקום כאחד האתרים העצובים שהם ביקרו.
אין שילוט לאתר. כדי להגיע מבית הכנסת בטיקוצ'ין לבורות הירי, המסלול הוא כזה:
עם הגב לבית הכנסת והפנים לכיוון הרחוב, ממשיכים שמאלה עם הרחוב עד שהכביש פונה בחדות שמאלה (ההמשך ישר היא דרך עפר. לא להמשיך בה). ממשיכים עם הכביש עד שמגיעים לצומת עם הכביש הראשי הבינעירוני. פונים ימינה ואחרי בערך 200 מ' פונים שמאלה לכביש ישר כמו סרגל לכיוון Łopuchowo. לאחר נסיעה של כמה קילומטרים הכביש נכנס לתוך היער. המשיכו לנסוע עד קרחת יער גדולה עם רחבת חנייה ומימין שלט כחול קטן בעברית המורה על בית עלמין. החנו את הרכב והיכנסו רגלית לתוך היער. אחרי הליכה של כמה עשרות מטרים השביל מתפצל. המשיכו בזרוע השמאלית ותגיעו אל בורות הירי.
חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה ארוכה עד לובלין.
על סיור בלובלין וויתרנו מפאת קוצר הזמן. לנו במלון "אילן" בבעלות יהודית כשעל חזיתו כתובת "ישיבת חכמי לובלין" ועוד כמה כתובות בעברית. במלון פגשנו קבוצה של צעירים יהודים מהתפוצות שהגיעו לארץ לסמינר ויצאו מטעם הסמינר למסע בפולין.
בערב עשינו סיור קצר בעיר העתיקה של לובלין שהייתה מלאה בצעירים, מסעדות עמוסות, ברים שוקקים ומופעי רחוב. נחמד ונעים מאוד. אכלנו במסעדת הבשר הכי נחשבת בלובלין וחזרנו לישון אחרי יום עמוס בחוויות ונהיגה ארוכה ומתישה.
למחרת בבוקר נסענו למחנה מיידנק שצמוד ללובלין.
מיידנק - מחנה ריכוז והשמדה היחיד שנשאר בשלמותו לאחר המלחמה. בשנת 2010 התרחשה שריפה גדולה באתר שכילתה רבים מצריפי העץ שבו אבל עדיין ניתן לראות את המחנה, תאי הגזים והמשרפות שנשארו בשלמותם.
המחנה גדול מאוד וצריך להשקיע זמן והליכה כדי לראות את כולו. אנחנו פסחנו על המוזיאון שנמצא סמוך אליו והתחלנו את המסלול באנדרטה הגדולה שבכניסה. משם דרך שביל לבן שמצידו הימני עומד בודד "הבית הלבן", ביתו של מפקד המחנה שהיה צופה על הגעת האסירים למחנה. משם המשכנו לצומת שבה התבצעה הסלקציה, מי לעבודה ומי להשמדה. המשכנו לתוך המחנה אל צריפי המקלחות, תאי הגזים, המטבח והמגורים. בקצה המחנה נמצא הקרמטוריום ואנדרטת "הר האפר" שבתוכה 7 טון אפר של גופות הנירצחים.
מדהים לראות כמה קרוב המחנה לבתים הראשונים של לובלין. הם ממש חולקים גדר. נאמר לי שבתים אלו לא היו בזמן המלחמה אבל עדיין, הבתים שכן היו קיימים היו ללא ספק בטווח ראייה של המחנה. אין ספק שהפולנים בלובלין ראו וידעו מה התבצע שם, למורת רוחם ולחלקם, גם לקורת רוחם.
הציצו על עדותה של הלינה בירנבוים על החיים במחנה והנס הנדיר שקרא לה שם.
החשיבות של המחנה הזה במסע שלנו היתה לראות איך נראה מחנה השמדה באמת, על המתקנים שנשארו אותנטים עד היום. המקום קשה מאוד אבל, משום מה לא חדר לי לעצמות. ניסיתי להסביר לעצמי שאולי בגלל שהסביבה יפה ומטופחת אבל.. גם בטרבלינקה המקום יפה ומטופח. אולי כי המקום עצום בגודלו? אבל.. בירקנאו, שנתן לי אגרוף חזק, גדול עוד יותר ממנו. אולי כי היו מעט אנשים? אבל..בטרבלינקה היינו לבד. בקיצור, לא מצליח למצוא את הסיבה.
האתר הבא אחרי מיידנק היה אושוויץ. במקור, האתר הבא היה אמור להיות קראקוב ואחריו אושוויץ אך כיוון שהזמנו סיור פרטי באושוויץ, הוא נקבע ליום מסויים שאילץ אותנו לנסוע לאושוויץ ואחר כך לקראקוב. תוספת של 150 ק"מ נסיעה אבל לנהיגה כבר היינו רגילים ;-).
הסיור באושוויץ אמור היה להתחיל ב-10 בבוקר ולכן בחרנו ללון במלון בעיירה Tychy במרחק 15 ק"מ מאושוויץ ו-400 ק"מ ממידנק. ב-Tychy אכלנו במסעדה איטלקית גרועה ולכן לא אציין את שמה למרות שהיא נחשבת לטובה ביותר בעיירה.
אושוויץ-בירקנאו, המקום המזוהה ביותר עם השואה. נחשב כגיהנום עלי אדמות. את התואר הזה הוא קיבל ביושר. כאן מתגלת תעשיית המוות במלוא עוצמתה ומשמעותה. תעשייה לכל דבר! תמיד אמרו לנו את זה אבל, מבחינתי לפחות, זה היה עוד סופרלטיב, מיני רבים, שנקשרו למקום הזה. סופרלטיב עד שהייתי בו. זו הייתה תעשייה. עם חומרי גלם, קווי יצור, מכונות, עובדים ומכסות שאי אפשר להבין. "עיבדו" כאן 25,000 בני אדם ביום עמוס - מאדם חי ונושם, לאפר. 1,100,000 בני אדם נרצחו לפי אומדן משוקלל כאשר האומדן על פי ה"עובדים" בתעשייה הזו הוא 4,000,000.
הדבר הראשון שבולט כאן היא כמות המבקרים העצומה. קבוצות מכל רחבי העולם. רכבים מכל קצוות אירופה. זה היה קצת מוזר אחרי האתרים הכמעט שוממים שעברנו לאורך המסע.
את המדריך שלנו פגשנו בכניסה לאושוויץ 1 שנקרא, קצת סרקסטי לדעתי, "מוזיאון אושוויץ". איני זוכר את שם המדריך אך הוא יהודי פולני שמתפרנס מהדרכת תיירים ישראלים בפולין וכשעונת התיירות בשפל, הוא מדריך ישראלים באושוויץ-בירקנאו. אדם חביב ודעתני עם מבטא פולני כבד והמון המון ידע ורגש.
הסיור הוא ארוך ובגלל כמות הקבוצות הענקית (לדברי המדריך, זה היה אחד הימים החלשים בכמות האנשים) הסיור קצת מסורבל, ביחוד שלפניכם בתור נמצאת קבוצה של 20 איש.
עברנו בין כל הבניינים המשמעותיים עם התצוגות המזעזעות ועם הסברים נוקבים וחורטי לב מצד המדריך. אחד המקומות שבהם עברה בי צמרמורת חזקה מהרגיל הייתה בחצר ההוצאה להורג שצמודה לבית המשפט. קודם לכניסה לחצר, נכנסים לבניין בית המשפט ורואים את תאי הנידונים ותאי הצינוק האטומים במרתף.
ביציאה אל מגרש ההוצאות להורג, המדריך אומר לנו "בואו תראו מתקן אמין ביותר כמו מרצדס מודל 75". הוא לוקח אותנו אל קופסא ממתכת שצמודה לקיר הבניין ובגובה של מטר מעל האדמה. הקופסא הזו מכסה את פתח כניסת האוויר לצינוקות שנמצאים במרתף הבניין והיא מחוררת בחלקה העליון, מה שמאפשר לאוויר להיכנס לתא הצינוק. הנאצים היו לוקחים סמרטוט, מרטיבים אותו במים ומניחים על חורי כניסת האוויר הקטנים שבקופסא ובכך חוסמים את כניסת אוויר לצינוק האטום. תוך פרק זמן קצר, ארבעת האסירים בצינוק הקטנטן היו נחנקים למוות. אפס השקעה ו-100% אמינות. זילות חיי האדם אינה נתפסת.
מאושוויץ 1 עברנו לאושוויץ 2 הוא מחנה בירקנאו. עשינו תחילה סיור רכוב מסביב למחנה לראות את בורות ההרג והשרפה שהיו בשימוש כאשר תאי הגזים והמשרפות לא יכלו לעמוד בעומס. משם הגענו לחלק המערבי של המחנה, שם נמצאת האנדרטה והריסות תאי הגזים והמשרפות ושם גם האגם שאליו היו זוקים את אפר הגופות. אגם קטן שהוא בית קברות למליון איש.
עמדתי שם, ליד הריסות המשרפות. מול הגודל העצום שלהם, המנהרות ההרוסות הארוכות ששימשו תאי התפשטות, המנהרות היותר קצרות ששימשו כתא גזים והאבנים החדות שנפלו בפיצוץ. הרגשתי שהידים שלי נשרפות. כאב חזק שמכריח אותך לשלב ידים ולקפל את הגוף.
שוב, עקב כאב הרגליים של יעל, נאלצנו לקצר את המסלול ולא לבקר בכל הצריפים שבמחנה אך ביקרנו בחלקם. המזעזע מכולם הוא צריף 25 שנקרא גם "בלוק המוות". שם היו כולאים נשים שנידונו למוות עד להוצאתם להורג. כמות הנשים היתה כה גדולה עד שבנו גדר אבן בחצר מחוץ לצריף והכניסו לשם נשים נוספות, תחת כיפת השמיים ובקור עז.
יצאנו מהמחנה דרך השער המפורסם ומשם בשאטל, חזרה למגרש החניה באושוויץ 1.
אין ספק שאושוויץ הוא המקום הכי מזעזע במסע. הוא מכיל בתוכו את כל הרוע שחווינו בשאר האתרים במסע, אבל יותר גדול ויותר מוקצן.
כאן כבר הבנו שמה שלמדנו על השואה בבתי הספר ובסרטים לעולם לא יצליח להבהיר את גודל הזוועה עד שדורכים, הלכה למעשה, במקומות שבו היא התרחשה .
מומלץ לראות את הסרט "יום באושוויץ" שבו מתארת קיטי הארט-מקסון את החיים בבירקנאו
מאושוויץ נסענו לקראקוב. הזמנו מלון במרכז העיר וקרוב לעיר העתיקה. בערב, לאחר יום קשה ריגשית, החלטנו להרגע עם קצת אלכוהול למצב הרוח. את זה עשינו בפאב יפה שמתמחה בקוקטילים ואלכוהול בתוך העיר העתיקה של קראקוב. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים: אלכוהול טוב, Fingers Food ואווירה.
קרקוב היא, לטעמי, הכי יפה מכל הערים שטיילנו בפולין. זו עיר עם היסטוריה יהודית עשירה ועמוקה.
כיוון שהרגשנו קצת "שבעים" מכל האתרים הקשים שבהם ביקרנו, את קראקוב לקחנו באיזי.
המקום הראשון שהגענו אליו היה מפעל האמאייל של אוסקר שינדלר . בעיקרון, זהו מוזיאון לכל דבר עם תוצגה מרשימה וגדולה שרק בחלקה מציגה את מפעלו של שינדלר. אפרופו אוסקר שינדלר, המדריך שלנו באושוויץ שכפי שאמרתי, היה דעתני מאוד, קצף על הפיכתו של אוסקר שינדלר לדמות הכי מוכרת מבין חסידי אומות העולם, והכל בזכות הוליווד. הוא טוען טענה, שנכונה היסטורית, ששינדלר דאג למפעליו ולכן ביקש והצליח להעביר את פועליו היהודים המנוסים אל צ'כיה ובכך להצילם. אולם שינדלר עשה זאת בעיקר כדי להציל את מפעלו. הוא פירט שמות של חסידי אומות העולם שעשו מעשים גדולים ומסוכנים יותר ואף אחד לא מכיר או מזכיר אותם כפי שמזכירים את שינדלר.
יעל התרשמה מהמוזיאון אבל אני ראיתי בו מוזיאון של Been there Done that.
משם המשכנו לכיכר הגטו שהיתה גם מקום השילוחים למחנות. לבית המרקחת המפורסם שצמוד לכיכר, שבנתיים הפך למוזיאון, בבעלות רוקח פולני שהתעקש להישאר בגטו ולעזור ליהודים. משם המשכנו לרובע היהודי . ביקרנו בבתי כנסת ובכיכר השוק והמשכנו דרך העיר העתיקה של קרקוב אל הכיכר המרכזית שהייתה מלאת חיים ושוקקת למרות שזו לא הייתה עונת התיירות.
העיר העתיקה של קרקוב היא עיר יפה שמזכירה מאוד את ברטיסלבה היפה שבסלובקיה. רחובות רחבים ועיר שמוקפת בעוגנים ענקיים כמו המבצר של וואבל, הברביקן ובכיכר מרכזית עם בניני ממשל מפוארים. יפה ושווה לשוטט שם.
את היום סגרנו במסעדת בשר מעולה עם בירה טובה.
למחרת יצאנו לכיוון שדה התעופה בקטוביץ ועצרנו לקניות (לא משמעותיות) באוטלט על הדרך. לא משהו.
זה היה בהחלט מסע ואפילו מסע קשה. זה יצא כפי שתכננו ואפילו יותר. יותר מרגש, יותר מחכים, יותר נוגע. משמעות השואה בעניי הורחבה עשרות מונים.
חיפשתי באינטרנט מסלול כפי שרציתי ולא הצלחתי למצוא, אף לא אחד, שייתן לי מסלול שלם עם כל האינפורמציה עליו. הייתי צריך ללקט מפה ומשם כדי לבנות את המסלול. זו הסיבה שהחלטתי להעלות את המסלול לאינטרנט באופן שבו אני הייתי שמח לקבל.
למי שאינו אוהב טיולים מאורגנים ומסוגל לנהוג בחו"ל (איני מבין אנשים שאומרים לי "בחו"ל אני לא נוהג"), המסע הזה מומלץ ביותר. נכון, זה מצריך מאמץ גדול בנהיגה ארוכה וצריך להתכונן אליו היטב ולקרוא המון, אבל זה בהחלט שווה, ולו רק לשם הרחבת הידע. לא פחות חשוב, העלות הכספית. היא פחות מחצי מעלות טיול מאורגן הזול ביותר שמצאתי כולל מלונות, רכב ואוכל. עלות הטיול שלנו הייתה בסביבות ה-1600$, הכל כולל הכל (להוציא קניות).
כללי
פולין היא מדינה יפה. הכל בה ירוק ומטופח.
הפולנים לא ממש נחמדים. הם לא אנשים רעים אבל קשה להוציא מהם חיוך. נותני השרות ברובם נחמדים אבל האנשים ברחוב הם די קרים.
רוב הפולנים לא יודעים אנגלית.
הרגשנו בטוחים בכל מקום שהסתובבנו. לא נתקלנו בשום בעיה בנושא הזה.
הזלוטי הפולני כמעט זהה בערכו לשקל הישראלי (1 זלוטי = 0.95 ש"ח) ולכן השוואת המחיר היא קלה.
לא כדאי להחליף כסף בצ'ינג'ים שלא מציגים שערי חליפין באופן בולט. צ'יינג'ים אלו נמצאים בעיקר בשדות התעופה. החלפתי שם 100 יורו בשער של 3.13 זלוטי ליורו כשהשער ברחוב היה 4.2 זלוטי ליורו. 100 זלוטי הפרש!
תיאום ביקור באושוויץ
אושוויץ-ביקרנאו הוא המקום היחיד לאורך המסלול שנדרש לתאם בו ביקור. ניתן כמובן להגיע בלי תאום אך עקב כמות המבקרים הרבה, יש סיכוי גדול שתתעקבו זמן ממושך עד שתוכלו להיכנס, אם בכלל.
ניתן לתאם ביקור מודרך או עצמאי באתר המוזיאון.
תאום הביקור תקף למחנה אושוויץ 1 שהוא גם המוזיאון. לאושוויץ 2 (בירקנאו) ניתן להיכנס ללא תיאום ולאורך כל היום.
ניתן להיכנס לאושוויץ1 באופן עצמאי וללא הדרכה עד השעה 10 בבוקר ומ-4 אחה"צ עד הסגירה אבל גם כניסה עצמאית דורשת הזמנה.
ניתן להזמין סיור בקבוצה עם הדרכה בעלות של בערך 50 זלוטי לאדם. הסיורים הם בפולנית, איטלקית, גרמנית, רוסית וצרפתית. ישנם סיורים באנגלית, לפחות לפי מה שכתוב באתר, אבל לא ראיתי בשום תאריך את האפשרות הזו.
אנחנו הזמנו סיור פרטי בעברית באמצעות האופציה Non-standard reservation (דורש רישום לאתר) באתר המוזיאון. העלות הייתה 330 זלוטי לזוג.
המעבר בין אושוויץ 1 לבירקנאו וחזרה מתבצע באמצעות שאטלים של המקום.
תחבורה
רכב צמוד הוא חובה! אי אפשר לעשות את המסע בתחבורה ציבורית.
המסלול ארוך ומתיש. בטח לישראלים שרגילים לנסוע מרחקים קצרים כדי להגיע ממקום למקום. זה מתאים רק למי שאוהב או מסוגל לנהוג יום שלם.
רוב הכבישים במסלול הם כבישים בינעירוניים עם נתיב אחד בכל כיוון. כמו ברוב אירופה, הכבישים הבינעירוניים חוצים כפרים ועיירות. המהירות המותרת בכביש בינעירוני היא 90 קמ"ש ובכבישים עירוניים 50 קמ"ש. הנסיעה די מטרידה, גם כיוון שכל פעם שנכנסים לשטח עירוני, וזה קורה הרבה פעמים, חייבים להוריד מהירות ל-50 קמ"ש (יש המון מצלמות מהירות בתוך הכפרים) וגם בגלל שכמות המשאיות בדרכים אלו היא עצומה מה שגורם להגבלת הראות ונסיעות איטיות. זהירות מעקיפות מסוכנות!
האוטוסטראדות (המעטות) הם ברמה יוצאת מן הכלל. אין לי מושג מה המהירות המותרת בהן כיוון שאין שילוט על הגבלת מהירות. לדעתי, המהירות לא מוגבלת אבל כדאי לבדוק זאת לפני.
Waze עובד בפולין ועובד מצויין. חבילת 1GB תספיק די והותר להשתמש בוויז, לגלוש באתרי מלונות, מיילים וכיו"ב. אני רכשתי חבילה של 3GB והשתמשתי ב-18% מהחבילה (600MB לערך).
את הרכב שכרתי מחברת Express שהיא החברה להשכרת רכב הגדולה ביותר בפולין. את ההזמנה ביצעתי דרך Rentalcars.com ואת ביטוח ביטול השתתפות עצמית רכשתי ישירות דרך החברה.
Uber עובד בפולין ועובד טוב מאוד. המחירים זולים בצורה משמעותית ממוניות והשרות מצויין.
מלונות
פולין מלאה בבתי מלון. כמעט בכל "חור" ניתן למצוא כמה בתי מלון.
בטיולים מסוג זה שהם לא נופש, אנחנו משתדלים ללון במלונות קטנים ונוחים ולא במלונות מפוארים. בסך הכל, השהות במלון היא לרחצה ושינה ולא לחופשה. המלונות ברמת 3 כוכבים הם, לפחות באלו שאנחנו היינו, נקיים, מרווחים ושרות מצויין.
למרות שנכתב על האתר Booking.com שהוא מציע מחיר יחסית יקר, מניסיון רב שלי איתו, הוא בין הזולים ביותר ולעיתים קרובות הזול מכולם. נוחות ההזמנה באפליקציה שלהם היא ללא תחרות וניתן להזמין מלון ואחרי דקות בודדות להגיע למלון וההזמנה כבר שם.
אני בוחר מלון לפי מיקומו ובעיקר לפי דירוג המבקרים.
כיוון שהדרכים ארוכות ולפעמים הכוח פשוט נגמר ורוצים לסיים את היום, אני ממליץ לא לעשות הזמנה למלונות מראש. זה מגביל ולא מאפשר גמישות בשינוי המסלול. אני נוהג להזמין בית מלון כאשר מגיעה שעת ערב ואני יודע שאספיק להגיע ליעדי המתוכנן או, כאשר אנחנו מתעייפים ומחליטים לסיים את היום.
בתי המלון בפולין זולים, גם ביחס לאירופה מערבית ובטח יחסית לישראל. השרות טוב וארוחת הבוקר סבירה (נקניקים, גבינות, ירקות וכו').
מסעדות
המסעדות שאנחנו אכלנו היו מעולות (פרט לנפילה אחת).
האוכל הפולני הוא, איך להגיד בעדינות...די "לבן". ניסינו בכמה הזדמנויות ולא היה לטעמנו.
פולין היא "מעצמה" בבשר בקר. הבקר הפולני הוא לא מהמשובחים בעולם והפולנים לא ממש אוהבים בשר בקר. במקררי הבשר בסופרים, 85% זה חזיר והשאר בקר ועוף. הבשר הוא אכן לא מהמשובחים שאכלתי אבל הוא טעים וזול.
עקב היותנו קרניבורים, אכלנו בשר, והרבה. הפולנים מתים על המבורגר ואפשר למצוא המבורגריות בכל פינה.
כדי למצוא מסעדה טובה בכל מקום שבו חיפשנו לאכול, השתמשתי ב-Tripadvisor וב-Yelp.
ליצירת קשר לחץ כאן .
Comentarios